יותר ויותר מבוגרים, נוער וצעירים משתמשים בסמים לא חוקיים, חלקם סמים קלים וחלקם סמים קשים. על מה מעידה תופעת ההתמכרות לסמים הפושטת בכל שכבות החברה? ואולי זו תופעה מתבקשת בחברה שמכורה לכול - לכוח, לכבוד, לכסף, למין, לאוכל, לקניות ולמה לא בעצם? לחברה שרבים מתוכה בוחרים לכסות עצמם בענן עשן משכר חושים, רק כדי לשכוח לרגע מהמציאות הבעייתית בה אנו חיים.
יש מה לעשן?
אם הסיבה היא המציאות הישראלית אולי זה פלא שרק אחד מכל שישה ישראלים מעשן סמים. מפכ"ל המשטרה, רב ניצב דודי כהן, אולי מבין את העניין טוב יותר.
לפני שנתיים, עם כניסתו לתפקיד, הודיע כי המשטרה תפסיק לעצור משתמשים בסמים קלים. חד, פשוט וקל. אולי אין בכוונתו להתיר את השימוש בסמים קלים, אבל מאידך הוא כנראה כבר מבין, שהמלחמה אבודה. באמסטרדם העישון חוקי כבר עשרות שנים, בארץ קיימת תנועה - 'עלה ירוק' - שפועלת ללגליזציה של סמים קלים ובתחום הרפואה מאשרים לחולי סרטן סופניים להשתמש במריחואנה כתרופה משככת כאבים. אם כך האם מדובר במלחמה חסרת סיכוי? והאם זו הדרך היחידה לדאוג לעתיד הנוער? לעתיד החברה שלנו? אולי הפתרון מצוי בכלל במקום אחר, רחוק מהסם?
עולם אפוף ראיתי
כמו כל אדם ממוצע, גם אלו שבוחרים לצרוך סמים רודפים אחרי התענוג הרגעי הבא, רצים כמו כולנו במעגל הנצחי סביב הצורך למצוא משהו שימלא אותנו. לא משנה מה. קניות, אוכל, מין - כל תענוג מתקבל בברכה. וכשנגמר תענוג אחד אנחנו רצים אחרי תענוג אחר, יותר מספק, יותר גדול, יותר חזק. טלוויזיה יותר חדה, יותר שטוחה, יותר גדולה. מכונית יותר מהירה, יותר חזקה, יותר נוצצת. התענוג הולך וגדל. ממש כמו הצורך בסם הבא.
אבל בסוף היום, כשהשפעת "הסם" חולפת, נשאר רק מקום ריק בבטן, משהו בכל זאת חסר, בכל זאת לא הצלחנו להתמלא באמת. ואם אנו מקשיבים לרגע למקום הזה ולא בורחים לתענוג הבא, אולי אנחנו מגלים משהו חדש, שמפעם בנו כבר הרבה שנים ולא מוצא מנוח. חיפוש אחר משמעות עמוקה יותר לכל מה שמתרחש מסביב. תשובה לשאלה פשוטה, למה אנחנו כאן?
אולי אלו שמבינים מראש שלא ימצאו סיפוק במה שהעולם החומרי מציע, בורחים לסם. כי עולם אפוף עשן עדיף על מציאות אפורה ולא מספקת. אך למרות התמונה האפרורית הזו, צריך להבין כי סמים מהווים שלב התפתחותי של האנושות לקראת משהו הרבה יותר טוב.
יש מה לעשן?
אם הסיבה היא המציאות הישראלית אולי זה פלא שרק אחד מכל שישה ישראלים מעשן סמים. מפכ"ל המשטרה, רב ניצב דודי כהן, אולי מבין את העניין טוב יותר.
לפני שנתיים, עם כניסתו לתפקיד, הודיע כי המשטרה תפסיק לעצור משתמשים בסמים קלים. חד, פשוט וקל. אולי אין בכוונתו להתיר את השימוש בסמים קלים, אבל מאידך הוא כנראה כבר מבין, שהמלחמה אבודה. באמסטרדם העישון חוקי כבר עשרות שנים, בארץ קיימת תנועה - 'עלה ירוק' - שפועלת ללגליזציה של סמים קלים ובתחום הרפואה מאשרים לחולי סרטן סופניים להשתמש במריחואנה כתרופה משככת כאבים. אם כך האם מדובר במלחמה חסרת סיכוי? והאם זו הדרך היחידה לדאוג לעתיד הנוער? לעתיד החברה שלנו? אולי הפתרון מצוי בכלל במקום אחר, רחוק מהסם?
עולם אפוף ראיתי
כמו כל אדם ממוצע, גם אלו שבוחרים לצרוך סמים רודפים אחרי התענוג הרגעי הבא, רצים כמו כולנו במעגל הנצחי סביב הצורך למצוא משהו שימלא אותנו. לא משנה מה. קניות, אוכל, מין - כל תענוג מתקבל בברכה. וכשנגמר תענוג אחד אנחנו רצים אחרי תענוג אחר, יותר מספק, יותר גדול, יותר חזק. טלוויזיה יותר חדה, יותר שטוחה, יותר גדולה. מכונית יותר מהירה, יותר חזקה, יותר נוצצת. התענוג הולך וגדל. ממש כמו הצורך בסם הבא.
אבל בסוף היום, כשהשפעת "הסם" חולפת, נשאר רק מקום ריק בבטן, משהו בכל זאת חסר, בכל זאת לא הצלחנו להתמלא באמת. ואם אנו מקשיבים לרגע למקום הזה ולא בורחים לתענוג הבא, אולי אנחנו מגלים משהו חדש, שמפעם בנו כבר הרבה שנים ולא מוצא מנוח. חיפוש אחר משמעות עמוקה יותר לכל מה שמתרחש מסביב. תשובה לשאלה פשוטה, למה אנחנו כאן?
אולי אלו שמבינים מראש שלא ימצאו סיפוק במה שהעולם החומרי מציע, בורחים לסם. כי עולם אפוף עשן עדיף על מציאות אפורה ולא מספקת. אך למרות התמונה האפרורית הזו, צריך להבין כי סמים מהווים שלב התפתחותי של האנושות לקראת משהו הרבה יותר טוב.
